עורך דין בעיסוקי נגיסות כלבים בניו יורק: הסבר על כלל הנטייה האלימה עורך דין בעיסוקי נגיסות כלבים בניו יורק: הסבר על כלל הנטייה האלימה (Vicious Propensity)

ניו יורק היא אחת המדינות הקשות ביותר בארץ בה לנצח בתביעת נשיכת כלב, וכמעט אף אחד לא יודע זאת עד שהוא מנסה. הכלל שרוב האנשים מצפים לו, שבעל הכלב אחראי באופן אוטומטי כאשר הכלב שלו נושך את מישהו, אינו החוק כאן. גם לא גרסת העם, הרעיון שלכל כלב יש נשיכה אחת חינם.

מה שניו יורק בעצם דורשת הוא הוכחה שבעל הכלב ידע, או היה צריך לדעת, שלחיה היתה נטייה להתנהג בדרך שעלולה לגרום נזק. אלמנט יחיד זה קובע את רוב התיקים, וקבוע או מתפורר זמן רב לפני שמישהו מדבר על כסף.

הכלל: נטייה אלימה (Vicious Propensity)

לפי דין משפחתי של ניו יורק לשנים, בעל חיה בעלת כנס נושא אחריות קפדנית לנזק שהחיה גורמת אם, ורק אם, בעל הכלב ידע או היה צריך לדעת על נטיות אלימות של החיה. כשידע זה מתבסס, אחריות עוקבת ללא צורך להוכיח שבעל הכלב היה רשלן. כאשר זה לא כך, התביעה בדרך כלל נכשלת.

בית המשפט העליון של ניו יורק היה עקבי וחד בנוגע לחלק השני של מסגרת זו. בהחלטתו בשנת 2006 ב-Bard v. Jahnke בית המשפט קבע שאין סיבת תביעה נפרדת בהשמת רשלנות רגילה נגד בעל חיה בעלת כנס. אתה לא יכול להסתובב סביב דרישת הנטייה על ידי טענה שבעל כלב סביר היה משתמש בחוט, סוגר שער או מפרסם שלט. מסלול הנטייה האלימה הוא המסלול.

שנתיים קודם לכן, ב-Collier v. Zambito, בית המשפט כבר הבהיר מה קוראים. נטייה אלימה היא נטייה להתנהג בדרך שעלולה לסכן מישהו. היא לא דורשת נשיכה קודמת, והיא לא דורשת שהכלב יהיה אלים בשום מובן רגיל של המילה.

מה בעצם מוכיח ידע

מכיוון שנשיכה קודמת אינה נדרשת, הראיות שחשובות הן רחבות יותר מכפי שרוב האנשים מניחים:

• נשיכות או ניסיונות נשיכה קודמים על מישהו, כולל בעל הכלב או בני משפחה.
• נחמנות, קיצוץ, נשיכה או זנק בעברי אנשים, במיוחד אם שכנים ראו זאת.
• מגבלות המסמנות מודעות. כושר, שרשרת כבדה, מוקד מחוזק, קולר מנוקד. בעלי כלבים מחזיקים מה שהם יודעים.
• שלטי אזהרה. הודעת "Beware of Dog" היא לעתים קרובות הראיה היחידה השימושית ביותר בתיק, מכיוון שהיא הודעה כתובה של בעל הכלב עצמו.
• שמירת הכלב כחיה שמירה או הכשרה לה להגנה.
• תלונות קודמות לבעל הבית, לוועד הדיור, לרשות הטיפול בחיות או לשוטרים.
• הצהרות של בעל הכלב עצמו, כולל התנצלויות בזירה המתייחסות להתנהגות העבר של הכלב.

שכנים הם המקור הטוב ביותר היחיד. הם בדרך כלל ראו את החיה להתנהג בעבר בעבר, והם יגידו זאת אם נשאלו מוקדם. הזיכרונות דוקנים ושכנים זז, וזו הסיבה שהצהרות אלה צריכות להיאסף בשבועות הראשונים ולא במהלך גילוי (discovery) שנתיים מאוחר יותר.

פגיעות שאינן נשיכות

חלק מפתיע של תביעות פגיעה בכלבים בניו יורק אינן כרוכות בנשיכה כלל. כלב גדול זונק לסוף הרתמה הוקצה הולך רגלי גבוה על הכביש. כלב משוחרר רץ לכביש ורוכב אופניים נופל מכביש תנועה. כלב קופץ על עובד משלוח בחזית והם נופלים אחורה במדרגות. שברי ירך, פגיעות בראש ושברי פרק כף יד מהתקادמויות אלה הם לעתים קרובות חמורים יותר מאשר נשיכה הייתה.

ניו יורק מחילה את אותה מסגרת. מכיוון שאין תביעת הערה קבועה בעצמאות נגד בעל חיה בעלת כנס, תיקים אלה עדיין תלויים בשאלה האם בעל הכלב ידע שלחיה הייתה נטייה להתנהג בדרך שגרמה לנזק. כלב עם הרגל ידוע של בריחה, קפיצה על אנשים או זנק בעברי הולכים יכול לספק ידע זה גם עם רקורד ללא כתם בנוגע לנשיכה.

ההשלכה המעשית היא שאיסוף הראיות זהה. שכנים שראו את הכלב סחוב את בעליו למטה בחסם, מנהל בנין שהזהיר את הדייר, או תלונות קודמות על החיה הרצה משוחררת כולם עושות את אותה עבודה שנשיכה קודמת הייתה. מה משתנה הוא שאנשים פגועים בדרך זו לעתים קרובות לא חושבים עליו כתיק כלב כלל, ומניחים את הראיות להתקרר בזמן שהם מטפלים בשבר.

המסלול הסטטוטורי: הליכי כלב מסוכן

לצד הכלל של דין משפחתי מתרחשת תוכנית סטטוטורית בחוק החקלאות והשווקים. כלב יכול להיות הכרז כמסוכן בהליך שהוגש בבית משפט מקומי, ובמקום שההכרזה נעשית, חוק החקלאות והשווקים § 123 מטיל אחריות קפדנית על בעל הכלב לעלויות רפואיות וטבחיות כתוצאה מהתקפה.

מסלול זה צר יותר מהתביעה של דין משפחתי, מכיוון שהוא בדרך כלל מוגבל לעלויות אלה ולא להיקף מלא של נזקים (damages) כולל כאב ויסורים. אך הוא יקר לשתי סיבות: ניתן לעקוב אחריו בהשוואה מהירה, והכרזת כלב מסוכן היא ראיות חזקות בתיק האזרחי שמתעקבת.

דיווח על הנשיכה למחלקת הבריאות המקומית או לרשות הטיפול בחיות שווה ערך לעשיית דבר זה גם מסיבה זו וגם לפרוטוקול שימור. זה יוצר רקורד רשמי עם תאריך עליו, וזה קשה לייצור מאוחר יותר וקשה לבעל הכלב להכחיש.

כאשר בעל הבית יכול להיות אחראי

כאשר לבעל הכלב אין ביטוח ואין נכסים, התיק עדיין עלול להיות בעל מקום שיש לו לעבור. בעל בית יכול להיות אחראי לפגיעות הגרומות לכלב של דייר כאשר בעל הבית ידע על נטיות אלימות של החיה והיו בשליטה מספקת של הנחות כדי להסיר או להגבל אותה.

שני הרכיבים חשובים. תלונות כתובות קודמות לניהול הבניין, מנהל בנין שעד כלב זנק בחדר במשותף או חוזה חכירה שאוסר חיות מסוכנות יכולים כולם לתמוך בתביעה. זה לעתים קרובות ההבדל בין התאוששות נומינלית לבין התאוששות משמעותית, מכיוון שבעלי הנדל"ן נושאים כיסוי אחריות משמעותי.

היכן בעצם הכסף מגיע

התאוששויות נשיכת כלב בניו יורק בדרך כלל משולמות על ידי בעלי בתים או ביטוח דוכנים, המכיל בדרך כלל כיסוי אחריות אישית עבור סוג תביעה זה בדיוק. בבנייני דירות מדיניות הבנייה יכולות גם להגיב כאשר בעל הבית עליה.

שתי סיבוכי נתחזור חוזרים ונשנים. כמה מדיניויות אוסרות גזעים ספציפיים או אוסרות אחריות לחיות לחלוטין, וניתן להכחיש תביעה על בסיס זה גם כאשר אחריות ברורה. וכאשר הכלב נשמר בעסק או התקציר התרחש במהלך פעילות מסחרית, מדיניות אחריות כללית מסחרית עלולה להיות כיסוי מגיב במקום.

פגיעות ומה הן שוות

פגיעות נשיכת כלב אינן בעיקר בנוגע להנקב. הם בנוגע למה שההנקב מוביל אליו: סיכון זיהום מחיידקים נישאים בפה, נזק לעצבים בידיים ובזרועות עליונות כאשר אנשים בעצמאות מגנים על עצמם, פגיעות בגידים הדורשות תיקוני ניתוח, וצלקות.

פגיעות בפנים שולטות בתביעות הכוללות ילדים, בגלל גובה ובגלל ילדים מתקרבים לכלבים פנים קדימה. צלקות קבועות מטופלות בקפידה בהערכת ניו יורק, ותיעוד כראוי עם צילום קליני המתבצע על פני זמן ולא הערה יחידה בתרשים הוא חלק מבניית התיק. כך גם תיעוד ההשלכות הפסיכולוגיות, אשר בתיקי נשיכה לעתים קרובות מובטלות יותר מהפגיעה הגופנית ולעתים קרובות כוללות פחד קבוע מכלבים המשנה כיצד אדם נע דרך השכונה שלהם.

ההנחיה שלנו ל-דוגמאות הידור כאב ויסורים בניו יורק מסבירה כיצד קטגוריית נזק זו למעשה מוערכת כאן, ולמה שיטת הכפלה המחזורה באינטרנט אינה חוק ניו יורק.

תביעות הכוללות ילדים

ילדים נשכים לעתים קרובות יותר מבוגרים ופגעו בחומרה רבה יותר כשהם. שני דברים משתנים כאשר האדם הפגוע קטין. התיישובים בשם ילד דורשים בדרך כלל אישור בית משפט, והכספים מוגנים ולא משולמים לפרנס. ותקופת המגבלות מטופלת בצורה שונה לקטין, אמנם אף אחד לא צריך להישען על זה כסיבה לחכות, מכיוון שהראיות עדיין נעלמות לפי לוח הזמנים הרגיל.

רשלנות השוואתית מיושמת בצורה שונה על ילדים צעירים כמו גם, וטיעונים שילד קטן הגרה כלב נוטים לעשות גרוע.

מה לעשות לאחר נשיכה

• קבל עזרה רפואית מיד. פגיעות נשיכה נושאות סיכון זיהום גבוה ורקורד הטיפול מבסס סיבתיות.
• זהה את הבעלים והכלב לפני עזיבה, כולל הכתובת שבה הכלב גר.
• דוח זה לשוטרים וללמחלקת הבריאות המקומית או רשות הטיפול בחיות. זה יוצר את הרקורד הרשמי ומתחיל כל תהליך כלב מסוכן.
• צילום הפצעים באותו היום ואז בעיתיות בשבועות הבאים כשהם ומרפאים ופטפוטים.
• קבל פרטי יצור שכן. הם הם הוכחת נטייה.
• שאל על היסטוריית הכלב וכתוב בדיוק מה מישהו אומר בזירה.
• אל תתן הצהרת הקלטה לביטוח של בעל הכלב. ראה מה לומר בהצהרה מוקלטת.

פרוטוקול השימור ועצות דיווח על נשיכת חיות למדינה פורסמו על ידי מחלקת הבריאות בניו יורק.

כיצד התביעה מתקדמת

רוב תביעות נשיכת כלב מסתדרות עם הנושא הביטוח של בעלי בתים ללא הליך משפטי, בתנאי שראיות הנטייה מוצקות. כאשר הנושא מחלוקת ידע, או מכחיש כיסוי בשום ההחרגה של הנוהל, תביעה היא הוגשה. ניו יורק מאפשרת שלוש שנים מן התאריך של הנשיכה תחת CPLR § 214.

הסיור שלנו של כיצד תביעת פגיעה אישית עובדת בניו יורק כיסויים שלבים, כמה זמן התיישוב לוקח כיסויים תיאום, ו-כמה מהתיישוב אתה בעצם שומר כיסויים מה בא החוצה לפני שאתה רואה משהו. בריאות ביטוח עזיבות יחול כאן כמו במקום אחר, כפי שאנו מסבירים ב-משא ומתן עזיבות רפואיות. קוראים בקווינס יכולים גם לראות את עמוד היומי שלנו על ייצוג נשיכת כלב ברוזדיל.

שאלות שנשאלות בתכיפות

האם ניו יורק היא מדינת אחריות קפדנית לנשיכות כלבים?

רק בתנאים מסוימים. בעלים חייבים בדין כאשר ידעו או היה עליהם לדעת על הנטייה האגרסיבית של הכלב (vicious propensity). ללא ידע זה, התביעה בדרך כלל נכשלת, וניו יורק אינה מאפשרת תביעת רשלנות רגילה כנגד בעל הבית כדרך חלופית.

האם ניו יורק פועלת לפי כלל "הנשיכה הראשונה"?

לא בהיקף שבו אנשים מתכוונים. נשיכה קודמת אינה נדרשת. נחרנחרות, קפיצות, חטיפות, שימוש בחסם בפה או שרשרת, שלט "זהירות מכלב", או תלונות קודמות יכולות כולן להוכיח את ידע בעל הבית ללא כל נשיכה קודמת.

הכלב מעולם לא נשך אף אחד. האם עדיין יש לי תביעה?

אולי. השאלה היא מה ידע בעל הבית על התנהגות החיה, לא אם הוא הצליח לנשוך מישהו בעבר. עדות שכנים על התנהגות אגרסיבית קודמת היא לעתים קרובות מה שמוביל את התיקים הללו.

כלב הפיל אותי אך לא נשך אותי. האם זו תביעה?

זה יכול להיות. ניו יורק מיישמת את אותו מסגרת נטייה על פגיעות שאינן נשיכה, כך שהשאלה הופכת להיות אם בעל הבית ידע שלכלב יש הרגל של בריחה, קפיצה או התקפה. שברים מנפילה בדרך כלל חמורים יותר מנשיכה, והתביעות הללו נעזבות לעתים קרובות פשוט מכיוון שאנשים אינם מזהים אותן כתיקי כלבים.

מי משלם תביעת נשיכת כלב?

בדרך כלל ביטוח בעל בית או שוכר של בעל הבית, בהתאם להיקף אחריות אישית. חלק מהפוליסות אינן מכסות גזעים מסוימים או אחריות לחיות כלל, וכאשר התקרית כוללת עסק או בעל דירה, פוליסה שונה עשויה להיות בתוקף.

האם אוכל להתדיין נגד בעל הדירה במקום בעל הכלב?

לפעמים, בנוסף ולא במקום. בעל דירה עשוי להיות חייב בדין כאשר ידע על הנטייה האגרסיבית של הכלב והיה בידו היכולת להסיר או לכלוא את החיה. תלונות כתובות קודמות להנהלה הן בדרך כלל ההוכחה המקובלת.

האם עלי לדווח על הנשיכה?

כן. דיווח לבקרת חיות או למשרד הבריאות יוצר תיעוד רשמי עם תאריך, מפעיל פרוטוקול כלבת ויכול להוביל להליך כלב מסוכן שתוצאתו תומכת בתביעה האזרחית.

הילד שלי נשך בפנים. מה שונה?

צלקות בפנים מטופלות בחומרה בהערכת הנזקים בניו יורק, ההשלכות הפסיכולוגיות נושאות משקל ממשי, והסדר בשם קטין דורש בדרך כלל אישור בית משפט עם הכספים מוגנים. טיעוני התגרות גם כן נוטים להיכשל כנגד ילדים צעירים.

כמה זמן יש לי להגיש תביעה?

שלוש שנים מתאריך הנשיכה ברוב המקרים. תביעות שכוללות קטינים מטופלות בצורה שונה, אך המתנה עדיין טעות כי ראיות הנטייה, בעיקר של השכנים, נעלמות הרבה לפני פקיעת הדדלין.

משרדנו ברוזדייל

פרסום של עורך דין. מאמר זה הוא מידע כללי על חוק ניו יורק והוא אינו עצה משפטית. קריאתו אינה יוצרת יחסי עורך דין-לקוח. תוצאות קודמות אינן מבטיחות תוצאה דומה.